לך לך (שיר אשיר בגשם)

יצאתי לטיול היומי, בשביל המוכר שלי.
השביל יורד מהחצר האחורית שלנו לתוך היער, במורד ההר, עד שמגיע לעמק סודי, מוקף עצי אורן גבוהים, בו אף אחד לא יכול לשמוע חוץ מאבא שבשמיים.
היו עננים, אז לקחתי מעיל גשם.
היה קר, והרמתי את הקפוצ'ון על הראש, אבל הוא לחץ לי על המשקפים. הורדיתי אותם והנחתי אותם בכיס.
 הכל הפך למטושטש ורחוק ממני, כאלו אני הולכת בתוך חלל ריק, והעצים והאדמה הם רק השתקפיות רחוקות, נתונות בספק.
דברתי עם השם. אמרתי לו, אבא, אתה יודע שאני מרגישה בטוח רק שאני מתרחקת מהעולם.
אני מרגישה כל כך פגיעה בעולם שלך,
הוא מאיים, תוקפני, יש בו אלימות ושנאה ורוע, יש אנשים עם רצון תקיף והם דורשים שאמלא אותו, כל הזמן רוצים את הזמן שלי והכסף שלי והכשרון שלי, לעשות בהם כרצונם.
אני מרגישה מול כיתת יורים, ואני עובדת מאוד קשה לשרוד, והאמת היא, שאני עייפה מזה כל כך.
כדי לא להפגע, אני מרצה את כולם. כדי לא להפגע, אני מסתירה מעינהם את התמימות שלי, מאחורי שריון של ציניות.
ויש לי גם נשק: אני יורה חיצים של של ליגלוג וביקורת על כל הסביבה, רק כדי להרגיש מוגנת. בדיוק כמו כולם.
מאחורי המבצר ששומר על הלב שלי סגור ומסוגר, אני מציצה במשקפת משוכללת, אומדת את הנתונים בשטח: מי האדם שמתקרב לכאן? אויב או איזה חלשלוש שאפשר לדרוך עליו?

הנה אני הולכת עכשיו בשביל המטושטש, ומכירה באמת- במילא לא רואים כלום, אי אפשר לדעת מה יהיה.
איך אגן על עצמי?
אבא, אני רוצה מעיל של אמונה. להשאר מי שאני: תמימה עד היסוד, ואתה תתן לי מעיל של אמונה שישמור עלי, אני אפרוש מהקרב, ואתה תהיה החומה שלי.
נזכרתי בפרשת השבוע, אמרת לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"
אתה מבקש ממני ללכת, ולא אומר לי בדיוק מה המקום שאליו אני אמורה להגיע. אני כבר אראה לך.
את תגלי, עם כל צעד שתעיזי ללכת.
למה אתה לא אומר לאברהם, "לך" מארצך וממולדתך? למה "לך" לך? לך אל לך, לך אליך, לך אל עצמך.
מי זה עצמי? בשנים האחרונות אני מחפשת אותה, ומה שגיליתי זה שהיא תמימה וזכה. 
איפה התחבאת? אני ירדתי לעולם ב1977 למרכז תל אביב,
ומשם התחיל המסע, וכרגע אני בצפת בערך בשנת 2000 לפני הספירה, ופה כבר אפשר למצוא אותה, את התמימות.
תמימות עתיקה שמרגישה בבית במעמקי היער.
היה צריך אומץ במסע הזה, שעוד לא הסתיים, נעצו בי הרבה עיינים והיתה ביקורת על כל צעד לא קונבנציונלי שעשיתי, כל צעד שהיה נאמן לאמת הפנימית.
אבל קצת הלכתי מבית אבי וממולדתי, מכל מי שחושב אחרת ממני. היה קשה להשתחרר, ועדיין קשה.
אבא זה קשה! תן לי אמונה, תן לי מעיל של אמונה, שאוכל ללכת בעינים עצומות בדרך שתראה לי, כי אתה הרי תראה לי.
אני ממשיכה בשביל עד לנקודה שעוד לא הייתי בה, וממילא אני לא רואה כלום, רוקדת לי חופשיה ביער.
ופתאום, מתחיל משהו חדש. גשם. 
בהתחלה טיפטוף, כאלו תפילתי נענתה ועכשיו השם מטפטף לי ברכת שלום.
אבל חיש קל מתגבר הגשם ומתחילים לרדת דליים של גשם מהשמיים.
מה זה עשית לי? זה הגמול על הצהרות האמונה שלי? אתה יורה עלי?
שוב אני נזכרת באברהם. הוא הלך באומץ, ואתה ניסיתי אותו, על כל צעד חיכה לו נסיון. כדי להחזיק באמונה, צריך להוכיח לך שאני נאמנה גם שקשה ורטוב.
אבל אתה תשמור עלי גם בגשם? זה כבר פחות הגיוני, אבל כנראה זה מה שאתה אומר.
אני מסתובבת בדרך הביתה. יש לי לפחות חצי שעה הליכה והגשם מתגבר.
אני מבינה. ככל שאני סומכת עליך יותר, אתה מעלה את דרגת הקושי. אימונים. בסוף גם על ספינה נשברת בלב ים סוער אני אשיר לא אירא רע כי אתה עימדי.
ובעצם זה לא כל כך נורא, מה אני, עשויה מסוכר?
אני אפילו מורידה את הקפוצון, לא מקשיבה לקולות ממולדתי שאומרים לי שאצטנן. מי שמאמין לא מצטנן.
זה רק הפחדים שלנו שפוגעים בנו.
ממלא אותי אושר של ילדה שרצה בשלוליות של הגשם הראשון, בלי דאגות.ֿ